ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ב

« ביאור שטיינזלץ על תענית כ״א ע״ב ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ג ע״א »

1 לְצַפְרָא, כַּרְכִינְהוּ וְשַׁקְלִינְהוּ וְקָמוּ וּנְפַקוּ לְהוּ לְשׁוּקָא וְאַשְׁכְּחִינְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: לְשַׁיְּימֵיהּ מָר הֵיכִי שָׁווּ. אֲמַר לְהוּ: הָכִי וְהָכִי. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְדִלְמָא שָׁווּ טְפֵי? אֲמַר לְהוּ: בְּהָכִי שַׁקְלִינְהוּ שְׁקַלִי לְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: דִּידָךְ נִיהוּ וְשַׁקְלִינְהוּ מִינָּךְ.

2 אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּמָטוּתָא מִינָּךְ בְּמַאי חֲשַׁדְתִּינַּן? אֲמַר לְהוּ: אָמֵינָא, פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים אִיקְּלַע לְהוּ לְרַבָּנַן, וְאִכְּסִיפוּ לְמֵימַר לִי. אֲמַרוּ לֵיהּ: הַשְׁתָּא נִשְׁקְלִינְהוּ מָר! אֲמַר לְהוּ: מֵהָהוּא שַׁעְתָּא אַסַּחְתִּינְהוּ מִדַּעְתַּאי לִצְדָקָה.

3 הֲוָה קָא חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ דְּרָבָא מִשּׁוּם דְּאַבָּיֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: מִסָּתְיָיךְ דְּקָא מַגְּנַיתְּ אַכּוּלֵּהּ כַּרְכָא.

4 רַבִּי בְּרוֹקָא חוֹזָאָה הֲוָה שְׁכִיחַ בְּשׁוּקָא דְּבֵי לָפָט. הֲוָה שְׁכִיחַ אֵלִיָּהוּ גַּבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: אִיכָּא בְּהַאי שׁוּקָא בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אַדְּהָכִי וְהָכִי חֲזָא לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה סָיֵים מְסָאנֵי אוּכָּמֵי וְלָא רְמֵי חוּטָא דִתְכֵלְתָּא בִּגְלִימֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הַאי בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי הוּא.

5 רְהַט בָּתְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי עוֹבָדָךְ? אֲמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידָּנָא, וְתָא לִמְחַר. לִמְחַר אֲמַר לֵיהּ: מַאי עוֹבָדָךְ? אֲמַר לֵיהּ: זַנְדּוּקְנָא אֲנָא, וְאָסַרְנָא גַּבְרֵי לְחוֹד וְנָשֵׁי לְחוֹד, וְרָמֵינָא פּוּרְיַיאי בֵּין הָנֵי לְהָנֵי כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵיתוֹ לִידֵי אִיסּוּרָא. כִּי חָזֵינָא בַּת יִשְׂרָאֵל דְּיָהֲבִי נׇכְרִים עֲלַהּ עֵינַיְיהוּ, מָסַרְנָא נַפְשַׁאי וּמַצֵּילְנָא לַהּ. יוֹמָא חַד הֲווֹת נַעֲרָה מְאוֹרָסָה גַּבַּן דִּיהַבוּ בָּהּ נׇכְרִים עֵינַיְיהוּ, שְׁקַלִי דּוּרְדְּיָיא דְּחַמְרָא וּשְׁדַאי לַהּ בְּשִׁיפּוּלַהּ, וַאֲמַרִי: דַּשְׁתָּנָא הִיא.

6 אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לֵית לָךְ חוּטֵי, וּרְמֵית מְסָאנֵי אוּכָּמֵי? אֲמַר לֵיהּ: עָיֵילְנָא וְנָפֵיקְנָא בֵּינֵי נׇכְרִים, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִידְּעוּ דִּיהוּדָאָה אֲנָא. כִּי הָווּ גָּזְרִי גְּזֵירְתָּא, מוֹדַעְנָא לְהוּ לְרַבָּנַן וּבָעוּ רַחֲמֵי וּמְבַטְּלִי לִגְזֵירְתַּיְיהוּ. וּמַאי טַעְמָא כִּי אָמֵינָא לָךְ אֲנָא מַאי עוֹבָדָךְ, וַאֲמַרְתְּ לִי: זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לִמְחַר? אֲמַר לֵיהּ: בְּהַהִיא שַׁעְתָּא גָּזְרִי גְּזֵירְתָּא, וְאָמֵינָא: בְּרֵישָׁא אֵיזִיל וְאֶשְׁמְעַהּ, וְאֶשְׁלַח לְהוּ לְרַבָּנַן דְּלִבְעוֹ רַחֲמֵי עֲלַהּ דְּמִילְּתָא.

7 אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתוֹ הָנָךְ תְּרֵי אַחֵי. אֲמַר לֵיהּ: הָנָךְ נָמֵי בְּנֵי עָלְמָא דְּאָתֵי נִינְהוּ. אֲזַל לְגַבַּיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: מַאי עוֹבָדַיְיכוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִינָשֵׁי בָּדוֹחֵי אֲנַן, מְבַדְּחִינַן עֲצִיבֵי. אִי נָמֵי, כִּי חָזֵינַן בֵּי תְרֵי דְּאִית לְהוּ תִּיגְרָא בַּהֲדַיְיהוּ, טָרְחִינַן וְעָבְדִינַן לְהוּ שְׁלָמָא.

8 עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּכׇל מָקוֹם כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּכׇל מָקוֹם: עַל הַשִּׁדָּפוֹן, וְעַל הַיֵּרָקוֹן, וְעַל אַרְבֶּה וְחָסִיל, וְעַל חַיָּה רָעָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: עַל הַשִּׁדָּפוֹן וְעַל הַיֵּרָקוֹן בְּכׇל שֶׁהוּא. אַרְבֶּה וְחָסִיל, אֲפִילּוּ לֹא נִרְאָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כָּנָף אֶחָד — מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן.

9 וְעַל חַיָּה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: חַיָּה רָעָה שֶׁאָמְרוּ, בִּזְמַן שֶׁהִיא מְשׁוּלַּחַת — מַתְרִיעִין עָלֶיהָ, אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת — אֵין מַתְרִיעִין עָלֶיהָ. אֵי זוֹ הִיא מְשׁוּלַּחַת וְאֵי זוֹ הִיא שֶׁאֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת? נִרְאֵית בָּעִיר — מְשׁוּלַּחַת, בַּשָּׂדֶה — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. בַּיּוֹם — מְשׁוּלַּחַת, בַּלַּיְלָה — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת.

10 רָאֲתָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְרָצְתָה אַחֲרֵיהֶן — מְשׁוּלַּחַת. נֶחְבֵּאת מִפְּנֵיהֶן — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. טָרְפָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְאָכְלָה אֶחָד מֵהֶן — מְשׁוּלַּחַת. אָכְלָה שְׁנֵיהֶן — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. עָלְתָה לַגַּג וְנָטְלָה תִּינוֹק מֵעֲרִיסָה — מְשׁוּלַּחַת.

11 הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: נִרְאֲתָה בָּעִיר — מְשׁוּלַּחַת; לָא שְׁנָא בַּיּוֹם וְלָא שְׁנָא בַּלַּיְלָה. וַהֲדַר אָמְרַתְּ: בַּיּוֹם — מְשׁוּלַּחַת, בַּלַּיְלָה — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת!

12 לָא קַשְׁיָא, הָכִי קָאָמַר: נִרְאֲתָה בָּעִיר בַּיּוֹם — מְשׁוּלַּחַת. בָּעִיר בַּלַּיְלָה — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. אִי נָמֵי בַּשָּׂדֶה, אֲפִילּוּ בַּיּוֹם — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. בַּשָּׂדֶה, בַּלַּיְלָה — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת.

13 רָאֲתָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְרָצְתָה אַחֲרֵיהֶן — מְשׁוּלַּחַת, הָא עוֹמֶדֶת — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. וַהֲדַר אָמְרַתְּ: נֶחְבֵּאת מִפְּנֵיהֶן — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת, הָא עוֹמֶדֶת — מְשׁוּלַּחַת!

14 לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בְּשָׂדֶה הַסְּמוּכָה לַאֲגַם, כָּאן — בְּשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לַאֲגַם.

15 טָרְפָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד וְאָכְלָה אֶחָד מֵהֶן — מְשׁוּלַּחַת, שְׁנֵיהֶם — אֵינָהּ מְשׁוּלַּחַת. וְהָא אָמְרַתְּ אֲפִילּוּ רָצְתָה! אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי תָּנֵי הָהִיא, בְּאַגְמָא.

16 גּוּפָא: עָלְתָה לַגַּג וְנָטְלָה תִּינוֹק מֵעֲרִיסָה — מְשׁוּלַּחַת. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב פָּפָּא: כְּכוּכֵי דְצַיָּידֵי.

17 עַל הַחֶרֶב וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: חֶרֶב שֶׁאָמְרוּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר חֶרֶב שֶׁאֵינוֹ שֶׁל שָׁלוֹם, אֶלָּא אֲפִילּוּ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם. שֶׁאֵין לְךָ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם יוֹתֵר מִפַּרְעֹה נְכֹה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִכְשַׁל בָּהּ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:

18 ״וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי וְאַל יַשְׁחִיתֶךָ״.

19 מַאי: ״אֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר: הוֹאִיל וְקָא בָּטַח בַּעֲבוֹדָה זָרָה — יָכֵילְנָא לֵיהּ.

20 ״וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הׇחֳלֵיתִי מְאֹד״, מַאי ״כִּי הׇחֳלֵיתִי מְאֹד״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מְלַמֵּד שֶׁעָשׂוּ כׇּל גּוּפוֹ כִּכְבָרָה.

21 אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ יֹאשִׁיָּהוּ — מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִימָּלֵךְ בְּיִרְמְיָהוּ וְלֹא נִמְלַךְ. מַאי דְּרַשׁ: ״וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם״,

22 מַאי ״חֶרֶב״? אִילֵּימָא חֶרֶב שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שָׁלוֹם, וְהָכְתִיב: ״וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ״! אֶלָּא אֲפִילּוּ שֶׁל שָׁלוֹם. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דּוֹרוֹ דּוֹמֶה יָפֶה.

23 כִּי הֲוָה נִיחָא נַפְשֵׁיהּ, חֲזָא יִרְמְיָהוּ שִׂפְווֹתֵיהּ דְּקָא מְרַחֲשָׁן, אָמַר: שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם מִילְּתָא דְּלָא מְהַגְּנָא אֲמַר אַגַּב צַעֲרֵיהּ. גְּחֵין וְשַׁמְעֵיהּ דְּקָא מַצְדֵּיק עֲלֵיהּ דִּינָא אַנַּפְשֵׁיהּ, אֲמַר: ״צַדִּיק הוּא ה׳ כִּי פִיהוּ מָרִיתִי״. פְּתַח עֲלֵיהּ הַהִיא שַׁעְתָּא: ״רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה׳״.

24 מַעֲשֶׂה וְיָרְדוּ זְקֵנִים מִירוּשָׁלַיִם לְעָרֵיהֶם כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כִּמְלֹא תַנּוּר תְּבוּאָה, אוֹ דִלְמָא כִּמְלֹא תַנּוּר פַּת.

25 תָּא שְׁמַע: כִּמְלֹא פִי תַנּוּר. וַעֲדַיִין תִּיבְּעֵי לְהוּ: כְּכִיסּוּיָא דְתַנּוּרָא, אוֹ דִלְמָא כִּי דָרָא דְרִיפְתָּא דְּהָדַר לֵיהּ לְפוּמָּא דְתַנּוּרָא? תֵּיקוּ.

26 וְעוֹד גָּזְרוּ תַּעֲנִית עַל שֶׁאָכְלוּ זְאֵבִים כּוּ׳. אָמַר עוּלָּא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: מַעֲשֶׂה וּבָלְעוּ זְאֵבִים שְׁנֵי תִינוֹקוֹת וֶהֱקִיאוּם דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְטִיהֲרוּ אֶת הַבָּשָׂר, וְטִמְּאוּ אֶת הָעֲצָמוֹת.

27 עַל אֵלּוּ מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ נׇכְרִים אוֹ נָהָר, וְאֶחָד סְפִינָה הַמִּיטָּרֶפֶת בַּיָּם, וְאֶחָד יָחִיד שֶׁנִּרְדָּף מִפְּנֵי נׇכְרִים אוֹ מִפְּנֵי לִסְטִין וּמִפְּנֵי רוּחַ רָעָה — מַתְרִיעִין בְּשַׁבָּת. וְעַל כּוּלָּן יָחִיד רַשַּׁאי לְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית.

28 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין הַיָּחִיד רַשַּׁאי לְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת וְאֵין הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמוֹת עָלָיו. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה״ — נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בְּךָ הַחְיֵיה.

29 שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: אַף עַל הַדֶּבֶר כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים בַּשַּׁבָּת, אֲבָל בַּחוֹל — הוֹדוּ לוֹ, אוֹ דִלְמָא: לֹא הוֹדוּ לוֹ כְּלָל?

30 תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: מַתְרִיעִין עַל הַדֶּבֶר בַּשַּׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּחוֹל. רַבִּי חָנָן בֶּן פִּיטוֹם תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין מַתְרִיעִין עַל הַדֶּבֶר כׇּל עִיקָּר.

31 עַל כׇּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עַל כׇּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר מַתְרִיעִין עָלֶיהָ, חוּץ מֵרוֹב גְּשָׁמִים. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְפִי שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין עַל רוֹב הַטּוֹבָה.

32 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִין שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין עַל רוֹב הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבִיאוּ אֶת כׇּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וְגוֹ׳״. מַאי ״עַד בְּלִי דָּי״? אָמַר רָמֵי בַּר רַב יוֹד: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר ״דָּי״.

33 אָמַר רָמֵי בַּר רַב יוֹד: וּבַגּוֹלָה, מַתְרִיעִין עָלֶיהָ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שָׁנָה שֶׁגְּשָׁמֶיהָ מְרוּבִּין, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר שׁוֹלְחִין לְאַנְשֵׁי מַעֲמָד: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בַּאֲחֵיכֶם שֶׁבַּגּוֹלָה, שֶׁלֹּא יְהֵא בָּתֵּיהֶם קִבְרֵיהֶם.

34 שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד הֵיכָן גְּשָׁמִים יוֹרְדִין וְיִתְפַּלְּלוּ שֶׁלֹּא יֵרְדוּ? אָמַר לָהֶם: כְּדֵי שֶׁיַּעֲמוֹד אָדָם בְּקֶרֶן אָפֵל וִישַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו בַּמַּיִם. וְהָתַנְיָא: ״יָדָיו״! רַגְלָיו כְּיָדָיו קָאָמֵינָא.

35 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חַזְיָא לִי קֶרֶן אָפֵל, דְּקָם הַהוּא טַיָּיעָא כִּי רְכִיב גַּמְלָא וְנָקֵיט רוּמְחָא בִּידֵיהּ מִיתְחֲזֵי אִינִיבָא.

36 תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם״, לֹא שִׁכּוֹרָה, וְלֹא צְמֵאָה, אֶלָּא בֵּינוֹנִית. שֶׁכׇּל זְמַן שֶׁהַגְּשָׁמִים מְרוּבִּין — מְטַשְׁטְשִׁין אֶת הָאָרֶץ וְאֵינָהּ מוֹצִיאָהּ פֵּירוֹת. דָּבָר אַחֵר:

פירוש ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ב

1 לצפרא כרכינהו ושקלינהו בבוקר כרכו החכמים את המצעות הללו ונטלו אותם איתם וקמו ונפקו להו לשוקא ועמדו ויצאו להם לשוק ואשכחינהו ומצא אותם אבא אומנא, אמרו ליה לו אותם החכמים: לשיימיה מר היכי שוו שיעריך אדוני כמה שווים מצעות אלה? אמר להו להם: הכי והכי כך וכך הם שווים. אמרו ליה לו: ודלמא שוו טפי ושמא הם שווים יותר? אמר להו להם: בהכי שקלינהו בכך קניתי אותם. אמרו ליה לו: דידך ניהו שלך הם ושקלינהו מינך ואנו נטלנו אותם ממך.

2 לאחר שסיפרו לו את הענין אמרו ליה לו: במטותא מינך במאי חשדתינן בבקשה ממך, אמור במה חשדת אותנו, כלומר, איך הסברת לעצמך את העובדה שאנחנו באים ונוטלים ממך מצעות, ואתה לא אמרת דבר? אמר להו להם: אמינא אמרתי בלבי: ודאי פדיון שבויים איקלע להו לרבנן הזדמן להם לחכמים והיו צריכים לכסף לצורך זה ואכסיפו למימר והתביישו לומר לי ולבקש ממני כסף ולכן נטלו מבלי לבקש. אמרו ליה לו: השתא נשקלינהו מר עכשיו, שנתברר הענין שיקח אותם אדוני! אמר להו להם: מההוא שעתא אסחתינהו מדעתאי מאותה שעה הסחתי אותם מדעתי כדי לתת אותם לצדקה, שבלבי כבר נדבתים לצורך זה, ואינני יכול ליטלם שוב.

3 הוה קא חלשא דעתיה נחלשה דעתו, נעלב רבא משום הכבוד לו זכה אביי, שהיה בא לו שלום משמים בכל ערב שבת והוא לא זכה לכך אלא מערב יום הכיפורים אחד למשנהו, אמרו ליה לו: מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא דייך שאתה מגן בזכותך על כל העיר שאתה גר בה.

4 א ועוד לענין צדקותם של אנשים פשוטים, מסופר: ר' ברוקא חוזאה מהמקום חוזאי הוה שכיח בשוקא היה מצוי בשוק של המקום בי לפט, הוה שכיח היה מצוי אליהו הנביא גביה אצלו, אמר ליה לו פעם אחת לאליהו: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי האם יש בשוק זה על כל האנשים שבו מישהו שהוא בן עולם הבא? אמר ליה לו: לא. אדהכי והכי בינתיים חזא לההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה ראה אדם אחד שהיה נעול נעלים שחורות שלא כמנהג ישראל ולא היו לו חוטי תכלת, ציציות, בבגדו. אמר ליה לו אליהו לר' ברוקא: האי בר עלמא דאתי אדם זה בן עולם הבא הוא.

5 רהט בתריה רץ ר' ברוקא אחריו, אמר ליה לו: מאי עובדך מה מעשיך? אמר ליה לו: זיל האידנא לך עכשיו, שאין לי זמן ותא ובוא למחר ואז נשוחח. למחר אמר ליה לו: מאי עובדך מה מעשיך הטובים? אמר ליה לו: זנדוקנא אנא שומר בית הסוהר אני ואסרנא גברי ואני אוסר גברים לחוד ונשי ונשים לחוד ורמינא פורייאי בין הני להני כי היכי דלא ליתו ואני מכניס את מיטתי בין אלה לאלה כדי שלא יבואו לידי איסורא איסור, כי חזינא כאשר רואה אני בת ישראל דיהבי שנותנים עלה עינייהו עיניהם בה מסרנא נפשאי ומצילנא לה מוסר אני את נפשי ומציל אותה. יומא חד הוות יום אחד היתה נערה מאורסה גבן אצלנו דיהבו שנתנו בה גוים עינייהו עיניהם, שקלי דורדייא דחמרא ושדאי לה בשיפולה, ואמרי: דיסתנא לקחתי שמרי יין שהם אדומים ושמתי לה בשיפולי בגדה ואמרתי: נידה היא, כדי שיניחו לה.

6 אמר ליה לו ר' ברוקא: מאי טעמא לית לך מה טעם, משום מה אין לך חוטי ציצית ורמית מסאני אוכמי ונועל אתה נעלים שחורות? אמר ליה לו: עיילנא ונפיקנא ביני יוצא ונכנס אני בין גוים כאשר אני לבוש כך, כי היכי דלא לידעו דיהודאה אנא כדי שלא ידעו שיהודי אני, כי הוו גזרי גזירתא מודענא להו לרבנן ובעו רחמי ומבטלי לגזירתייהו וכאשר הם גוזרים גזירה, מודיע אני לחכמים והם מבקשים רחמים, מתפללים ומבטלים את גזירתם. ושאל אותו: ומאי טעמא כי אמינא לך אנא מאי עובדך, ואמרת לי זיל האידנא ותא ומה טעם הדבר שכאשר אמרתי לך אני מה מעשיך, ואמרת לי לך עכשיו ובוא למחר? אמר ליה לו: בההיא שעתא גזרי גזירתא ואמינא באותה שעה גזרו גזירה, ואמרתי בלבי: ברישא איזיל ואשמע להו לרבנן, דלבעי רחמי עלה דמילתא בתחילה אלך ואודיע להם לחכמים, שיבקשו רחמים על הדבר.

7 אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי בינתיים באו שנים אחרים לשוק. אמר ליה לו אליהו הנביא לר' ברוקא: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו אלה גם כן בני עולם הבא הם. אזל לגבייהו הלך אליהם, אמר להו להם: מאי עובדייכו מה מעשיכם? אמרו ליה לו: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי אנשים שמחים אנו ומשמחים אנו את העצובים אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא או גם כן, כאשר אנחנו רואים שנים שיש ביניהם קטטה אנו טורחים ועושים ביניהם שלום, ודברים אלה הם בין הדברים ששנינו אודותם, שהעושה אותם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

8 ב שנינו במשנה: על אלו מתריעין בכל מקום וכו'. תנו רבנן שנו חכמים, על אלו מתריעין בכל מקום: על השדפון מחלת התבואה, ועל הירקון שבתבואה, ועל ארבה וחסיל מין אחר של חגבים הבא בלהקות גדולות שהגיעו למקום, ועל חיה רעה המסוכנת לבני אדם שפשטה ביישוב, ר' עקיבא אומר: על השדפון ועל הירקון מתריעים גם אם נראו בכל שהוא, כלומר, במספר מצומצם, וכן ארבה וחסיל, אפילו לא נראה בארץ ישראל אלא כנף אחד פרט אחד מאותו מין — מתריעין עליהן, משום שהוא סימן שעומד לבוא מחנה גדול של ארבה.

9 ג שנינו במשנה שמתריעים על אלה ועל חיה רעה המסוכנת לבני אדם שפשטה ביישוב. תנו רבנן שנו חכמים: חיה רעה שאמרו — בזמן שהיא משולחת שיש התפרצות של חיות שלא כדרכן ראה ויקרא כו, כב — מתריעין עליה, אבל אם אינה משולחת — אין מתריעין עליה. ומסבירים: אי זו היא משולחת ואיזו היא שאינה משולחת? אם נראית החיה בעיר — הרי היא משולחת, נראתה בשדה — דרכה הוא ולכן אינה משולחת. נראתה ביום — משולחת, בלילה — אינה משולחת.

10 ראתה שני בני אדם ורצתה ורצה אחריהן — הרי זו משולחת, נחבאת מפניהן — אינה משולחת. טרפה שני בני אדם ואכלה אחד מהן — משולחת, שהדבר מראה שהחיות טורפות לא מפני הרעב. ואם אכלה את שניהן — אינה משולחת, שעשתה זאת רק מפני הרעב ודרך הטבע היא. עלתה חיה לגג ונטלה תינוק מעריסה — משולחת. עד כאן לשון הברייתא.

11 ומבררים: הא גופה קשיא היא עצמה קשה מתוכה, אמרת תחילה שאם נראתה בעיר — משולחת, משמע: לא שנא אינו שונה ביום ולא שנא ואינו שונה בלילה, שכל שהיא נראית בעיר הרי זו משולחת, והדר אמרת וחזרת ואמרת: ביום — משולחת, בלילה — אינה משולחת!

12 ומתרצים: לא קשיא אין זה קשה, הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין: נראתה בעיר ביום — משולחת, בעיר בלילה — אינה משולחת. אי נמי או גם כן בשדה, אפילו ביום — אינה משולחת, בשדה בלילה — אינה משולחת.

13 ועוד שואלים: שנינו שם ראתה שני בני אדם ורצתה אחריהן — משולחת, הא הרי אפשר להסיק מכאן: אם היתה עומדת אף שאינה בורחת — אינה משולחת, והדר אמרת וחזרת ואמרת נחבאת מפניהן אינה משולחת, ונדייק: הא הרי אם היתה עומדת ולא ברחה — משולחת!

14 ומתרצים: לא קשיא אין זה קשה; כאן, שאם אין החיה בורחת אלא עומדת במקומה אינה נחשבת כמשולחת, הרי זה כשהיא עומדת בשדה הסמוכה לאגם ביצה, מקום סוף וקנה, שסבורה היא שאם יבואו לצודה, תברח לאגם, כאן, שאם היא עומדת ואינה בורחת סימן שמשולחת היא — בשדה שאינה סמוכה לאגם, שאין לה להיכן לברוח, ועמידתה במקום סימן הוא לכך שהיא משולחת.

15 שנינו שאם טרפה שני בני אדם כאחד ואכלה אחד מהן — משולחת, אכלה שניהם — אינה משולחת. ותוהים: והא אמרת והרי אמרת אפילו רצתה רדפה אחריהם ולא טרפה אותם הרי היא משולחת! אמר רב פפא: כי תני כאשר שנויה ההיא שדווקא כשטרפה את שניהם הריהי נחשבת למשולחת, הרי זה באגמא באגם עצמו שאם החיה טורפת בני אדם במקומה אין זה סימן של שילוח, אלא דרכה הוא.

16 גופא לגופו של ענין נאמר שם: עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה — משולחת. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכן הוא! אמר רב פפא: מדובר שם בכוכי דציידי בסוכות של ציידים הסמוכות למקום החיות, שאפשר היה לחשוב שכיון שחיות רעות מצויות שם, אפילו עלתה לגג אינה משולחת. ולכן הוצרך לומר שעל כל פנים משולחת היא.

17 ד שנינו במשנה: מתריעים על החרב. תנו רבנן שנו חכמים: חרב שאמרו, אינו צריך לומר חרב שאינו של שלום, כלומר, שבא צבא אויב להלחם בישראל, אלא אפילו חרב של שלום שצבא זר עובר במקום ללא כוונות עוינות, אלא משתמש בו כמעבר למקום אחר — מתריעים על בואה. שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה שעבר דרך ארץ ישראל כדי להלחם עם נבוכדנאצר, ואף על פי כן נכשל בה ונהרג על ידה המלך יאשיהו, שנאמר לאחר שיאשיהו יצא למלחמה ולא נתן לפרעה נכה ולצבאו לעבור בארץ:

18 "וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי ואלהים אמר לבהלני חדל לך מאלהים אשר עמי ואל ישחיתך" דברי הימים ב' לה, כא, שמלך מצרים אמר במפורש שאיננו מתכוון כלל להלחם עם יאשיהו.

19 מאי מה פירוש: "אלהים אשר עמי"? אמר רב יהודה אמר רב: זו עבודה זרה. רצה לומר שפרעה אמר שהוא מוליך עמו פסלי עבודה זרה, והם מסייעים לו. אמר יאשיהו: הואיל וקא בטח והוא בוטח בעבודה זרה — יכילנא ליה יכול אני לו לנצחו.

20 ונאמר באותו ענין עוד: "וירו הירים למלך יאשיהו ויאמר המלך לעבדיו העבירוני כי החליתי מאד" דברי הימים ב' לה, כג, מאי מה פירוש "כי החליתי מאד"? אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שעשו כל גופו ככברה מרוב החיצים שירו בו.

21 אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מפני מה נענש יאשיהו — מפני שהיה לו לימלך להתייעץ בירמיהו הנביא אם לצאת למלחמה ולא נמלך. מאי מה דרש יאשיהו כשהלך למלחמה — שנאמר: "וחרב לא תעבר בארצכם" ויקרא כו, ו,

22 מאי מה פירוש "חרב" שנאמרה בכתוב? אילימא אם תאמר שהכוונה לחרב שאינה של שלום, והכתיב והרי נאמר כבר שם: "ונתתי שלום בארץ" ויקרא כו, ו! אלא ודאי הכוונה שאפילו חרב של שלום לא תעבור, ורצה למנוע דבר זה. ואולם הוא אינו יודע שאין דורו דומה יפה, כלומר, שאין דורו זכאי לברכות הללו, ולכן לא יהא לו סיוע משמים להצליח.

23 בענין זה מסופר: כי הוה ניחא נפשיה חזא כאשר עמד למות ראה ירמיהו שפוותיה דקא מרחשן את שפתיו שהן מרחשות, שהוא אומר משהו בשקט, אמר: שמא חס וחלילה מילתא דלא מהגנא דבר שאינו מהוגן, תלונה על דין שמים אמר אגב צעריה צערו. גחין ושמעיה דקא התכופף ושמע אותו שהוא מצדיק עליה דינא אנפשיה את הדין על עצמו, שאמר יאשיהו: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי" איכה א, יח. פתח עליה עליו ירמיהו ההיא שעתא באותה שעה בהספד: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם" איכה ד, כ.

24 א שנינו במשנה: מעשה וירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלוא פי תנור שידפון. איבעיא להו נשאלה להם לחכמים: האם הכוונה היא כמלא תנור תבואה בשיעור שימלא תנור שלם, או דלמא שמא כמלא תנור פת שמדביקים רק בדפנות התנור, ונמצא השיעור קטן בהרבה.

25 ומשיבים: תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו: כמלא פי תנור, משמע לא כשיעור הממלא את התנור, אלא כלחם שעל פיו. ועדיין תיבעי להו נשאלת להם: האם מדובר ככיסויא דתנורא ככיסויו של תנור, או דלמא שמא כי דרא דריפתא דהדר ליה לפומא דתנורא כמו שורת הלחם הסובבת את פי התנור? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

26 ב שנינו במשנה: ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות. אמר עולא משום ר' שמעון בן יהוצדק: מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות והקיאום כלומר פלטו אותם מתוכם אחר העיכול דרך בית הרעי שלהם. ובא מעשה לפני חכמים מה דין הגוויות לענין טומאה, וטיהרו את הבשר שהבשר כבר נתעכל בגוף הזאבים, וטמאו את העצמות, כיון שאינן מתעכלות, ונראה שמדובר באותו מעשה.

27 ג שנינו במשנה, על אלו מתריעין בשבת: על עיר שהקיפוה גוים או נהר וכן על ספינה המיטרפת בים. תנו רבנן שנו חכמים: עיר שהקיפוה גוים, או נהר גואה ועומד לשטפם, ואחד ספינה המיטרפת עומדת לטבוע בים, ואחד יחיד שנרדף מפני גוים או מפני לסטין שודדים ומפני רוח רעה הגורמת לו טירוף העשוי להביאו בסופו של דבר לכך שיוזק או ימות, על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית כדי לבטל את רוע הגזירה.

28 ר' יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא מחמת חולשה לא יוכל לעבוד ויצטרך לבריות שיפרנסוהו ואין הבריות מרחמות עליו. אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא מה טעם דבריו של ר' יוסי — דכתיב שנאמר: "ויהי האדם לנפש חיה" בראשית ב, ז והוא דורשו: נשמה שנתתי בך החייה, שחייב אדם לדאוג לחיי נשמתו בגוף.

29 ד שנינו במשנה, שמעון התימני מהעיר תמנה אומר: אף על הדבר מתריעים בשבת ולא הודו לו חכמים. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: האם הכוונה היא שלא הודו לו חכמים שמתריעים על כך בשבת, אבל בחול הודו לו, או דלמא שמא לא הודו לו כלל שעל צרה זו מתריעים?

30 ומשיבים: תא שמע בוא ושמע ממה דתניא ששנינו בברייתא: מתריעין על הדבר בשבת, ואין צריך לומר בחול. ר' חנן בן פיטום תלמידו של ר' עקיבא משום בשם ר' עקיבא אומר: אין מתריעין על הדבר כל עיקר. ודעה אחרונה זו היא דעת חכמים במשנתנו.

31 ה שנינו במשנה: על כל צרה שלא תבוא על הצבור מתריעים, חוץ מרוב גשמים. תנו רבנן שנו חכמים: על כל צרה שלא תבוא על הצבור מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? אמר ר' יוחנן: לפי שאין מתפללים על רוב הטובה, שכיון שגשמים ככלל טובה הם לעולם, אין ראוי להתריע על שבאה טובה מרובה מדי.

32 ואמר ר' יוחנן: מניין שאין מתפללין על רוב הטובה — שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" מלאכי ג, י. ומסבירים: מאי מה פירוש "עד בלי די" — אמר רמי בר רב יוד: עד שיבלו שפתותיכם מלומר "די", ומשמע שעל דבר של ברכה אין מתפללים שיפסק אף שהוא מרובה כל כך עד שהאנשים כבר אומרים "די".

33 אמר רמי בר רב יוד: ובגולה בבבל שהיא מקום נמוך, מתריעין עליה על ריבוי גשמים, שכיון ששם עלול הדבר להביא לידי סכנה, ראוי להתריע עליו. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: שנה שגשמיה מרובין אנשי משמר שבמקדש שולחים לאנשי מעמד בכל מקומותיהם: תנו עיניכם שימו לבכם להתכוון בתפילה באחיכם שבגולה שבבבל, שלא יהא בתיהם קבריהם, שמתוך שהיא במקום נמוך, מציפים השטפונות את הבתים ועלולים דייריהם למות בטביעה.

34 שאלו את ר' אליעזר: עד היכן גשמים יורדין ויתפללו שלא ירדו? אמר להם בלשון הפרזה: כדי שיעמוד אדם בצוק הנקרא קרן אפל שהוא מקום גבוה מאד וישכשך ינענע רגליו במים, שאם לא הגיעו המים עד לגובה כזה אין מתפללים על רוב הטובה. ושואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא שבה נאמר בלשון אחרת: "ישכשך ידיו"! ומשיבים: אין זו סתירה, רגליו כידיו קאמינא אומרים אנו. כלומר, שיכול לשכשך רגליו בשחיה הרי שיכול לשכשך גם את ידיו במים המגיעים ממש עד לקצה קרן אופל.

35 וכדי להסביר את שיעורם של הדברים, אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי אני עצמי ראיתי את קרן אפל, דקם ההוא טייעא כי רכיב גמלא ונקיט רומחא בידיה מיתחזי איניבא שעמד ערבי אחד כאשר הוא רוכב על גמל ומחזיק רומח בידו ונראה משם כתולעת ללמדנו עד כמה גבוהה קרן אופל.

36 תנו רבנן שנו חכמים, נאמר: "ונתתי גשמיכם בעתם" ויקרא כו, ד, כוונתו לא שכורה, כלומר, שלא רוותה הארץ יותר מדי מים ולא צמאה פחות מדי, אלא בינונית. שכל זמן שהגשמים מרובין מן המידה מטשטשין מוחקים, מועכים את הארץ, ואינה מוציאה פירות. דבר אחר:

« ביאור שטיינזלץ על תענית כ״א ע״ב ביאור שטיינזלץ על תענית כ״ג ע״א »